אימון באיפוק

אתמול דיברתי עם שחר, יש לו שני ילדים קטנים, והוא רצה קצת להוציא קיטור על הקושי באבהות. סיפר שהוא יודע שאפשר להיות יצירתי אבל לפעמים זה לא בא. לפעמים אין רעיון. "וגם אני רק בנאדם, ויש עלי כזה! לחץ. אז לפעמים זה יוצא, שאני מוצא את עצמי שואג עליהם".

"ואז אני מצטער, וכדי להקל על כובד האשמה אני מסביר לעצמי שאני רק בנאדם, והחיים כל כך לחוצים. ושבדרך כלל אני כן משתדל לא להתרגז ולצעוק. אבל יש ימים כאלה, שבקושי יש לי סבלנות לעצמי, וכשהם מתחילים לריב או לבכות בצרחות, זה מטריף אותי".

אז הכול נכון. אנחנו בני אדם. והחיים לחוצים ומלחיצים. והילדים מעצבנים.

אבל אנחנו לא רוצים להיתקע בלהיות צודקים. בואו נחשוב מה עושים?

אז אם אתם מוצאים את עצמכם יותר מידי חסרי סבלנות עם הילדים, ורק אתם תחליטו מה זה יותר מידי בשבילכם – אפשר להתאמן על הסבלנות.
כי לנהוג בקוצר רוח זה הרגל. למשל, כשאנחנו עייפים ומנדנדים לנו, אנחנו רגילים לכעוס. וזה גם מתקבל בהבנה. כשנספר למה התרגזנו, לעצמנו או לחבר/ה, כמה היה קשה, והעומס בעבודה, והמטלות של סוף היום, ועוד לבקש כל דבר שמונה פעמים, ברור שזה מעצבן ובלתי נסבל!
אבל המטרה היא לא להצדיק את עצמי שכעסתי, אלא למצוא פתרונות אחרים.

זה לא פשוט, ולפעמים לוקח זמן עד שיש תוצאות, אבל גם להרגיש את הצביטה אחרי שכעסתי בלי פרופורציה, זה לא כיף גדול.

הכנסו לאימון באיפוק בהורימוס.

שתפו...

Speak Your Mind

*